אתרי הנצחה וזיכרון הינם חלק בלתי נפרד מנוף המורשת הישראלית. ככה זה כשמדובר במדינה קטנטונת בלב מדינות אויב שנלחמת על היותה מאז היווסדה, וכל עיר או ישוב בה נושאים סיפור אישי ואנושי או מורשת קרב מעוררת השראה. רק בישראל צומת יכולה להיקרא עד הלום, ולהזכיר עד לאן הגיע האויב גם שנים רבות אחרי עצמאותנו.
עם השנים נשאלת השאלה מה המשמעות של אותן אנדרטאות ואתרי הנצחה לאומיים ופרטיים, אתרי זיכרון גדולים וקטנים, ומה החוויה שהולכת איתנו החיים והזוכרים לאורך השנים מאותם מקומות. הרבה לפני ה-7 באוקטובר נדרשו מתכנני ויוצרי אתרי המורשת בארץ לענות על שאלות שכאלה, אולם הכרח השעה מציב שאלה גדולה ומשמעותית על אותם אתרים וצורך חדש מצמרר, טרי וכואב לעיבוד הזיכרון וההנצחה של המאורעות האחרונים.
כוחם של אתרי זיכרון והנצחה הוא בסיסה של התרבות והמורשת שלנו מצד אחד – מדורת השבט למה חשוב ונכון, עבור מה אנחנו כאן ואיזה מחירים שילמנו בדרך, והוא גם החוזה הבלתי כתוב עם יקירנו שהרי "כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים" (קרלוס רואיס סאפון). הצורך להנציח ולהזכיר הופך את האדם לסיפור, וסיפורים חיים לעד בלבבות.
איך זוכרים ומה מנציחים? כאן רוח השעה והתקופה חשובה ומשמעותית, והרלוונטיות לקהל היעד שמשתנה עם השנים תקפה בחוויה קשה ומורכבת בדיוק כמו בכל חוויה אחרת. אני מאמינה שבכוחה של חוויה לעזור בעיבוד של אובדן, ולסייע בעיצוב זיכרון שישאיר חותם מעצים ובעל השראה וערך לכל החולפים על פניו לאורך החיים.
לאחרונה לקחנו חלק באפיון מחודש ותכנון של אתר ההנצחה הלאומי גבעת התחמושת, ואחת השאלות שעלתה בתהליך הייתה: "האם זה בסדר שחיילים עושים סלפי בתעלות הקרב"? זו שאלה פתוחה כמובן, אין עליה תשובה חד משמעית, אבל היא מראה את השוני בין רוח התקופה והתרבות בה נוסד האתר להיום. אתרי הנצחה, זיכרון ומורשת משרתים אנשים חיים – וככאלה גם הם משתנים ומתעדכנים כל הזמן.
אלה אתרים שמפעילים משהו בלב שלנו ופונים לזיכרון הקולקטיבי שלנו וככאלה הם צריכים להתאים ולהכיל מגוון רחב של קהלים ודרכים בהן נגיע וניגע בקהל. הם צריכים לכבד "טאבו" של קהל כזה או אחר והם בעיקר צריכים להכיל מסר וסיפור שיכול להישאר עם אדם גם הרבה אחרי שהלך מהמקום.
בעולם, התובנה החזקה בהקשר של אתרים מסוג זה היא שאין "סיפור אחד נכון", יש ריבוי של קולות וסיפורים שצריכים לקבל מקום ולאפשר למבקרים להתחבר כל אחד ממקומו לחוויה.
השבועות האחרונים הביאו איתם שאלות מהוססות - האם אנחנו מייצרות גם חוויות מהסוג הזה? והתשובה היא כן. חוויה היא חוויה, משמחת ומהנה, וגם מרפאת מעוררת תקווה ומיטיבה. פירוש המילה חוויה היא חיים והוויה וככזאת היא מכילה מנעד שלם של רגשות וחוויות חיים בהם אנחנו נוגעות. אז איך מעצבים זיכרון? ברגישות, ביראת כבוד, ועם הסתכלות שנים קדימה על ההולכים ועל הזוכרים שמבקשים מקום לנחמה.
